ההתלהבות מהמחשב, מהאינטרנט, מהמידע הרב שיש בהם, מהמקומות שניתן להגיע אליהם באמצעותם, מפתים מאד. אין ספק בדבר. אבל אני מבקש לעצור לרגע ולשאול: האמנם? האמנם זו היא הפסגה של ההוראה? רק לשם אנו מכוונים? סביר להניח שבמהלך השנים הקרובות השכלולים והפיתוחים יהיו טובים יותר מהקיים היום, וההתלהבות רק תגדל, ואז שוב נשאל: זהו? הגענו לשיא בהוראה? או שמא השכלולים והפיתוחים הללו, גרמו גם לריחוק גדול מאד, ולפער עם העיקר. והעיקר אילו הם התלמידים.
חז"ל הורו לתלמיד: "והיו עיניך רואות את מוריך". אין מדובר על ראיה סתמית. אלא על ראיה מעמיקה וחודרת יותר. ההוראה היא: תלמד מהליכותיו, מהנהגותיו, ממעשיו, מתכונתיו וממידותיו, מעבר למידע ולעובדות שהוא מלמד אותך. המורה הוא האדם שמורה דרך ערכית, מוסרית, אתית, וחינוכית, ולא רק צינור שמעביר מידע. גם המורים צריכים לראות את התלמידים בהתאם, ולמלא את הציפיות שתולים בהם. לשמש דוגמא אישית ובנוסף גם לעודד, לתמוך, להיות אוזן קשבת, לסייע ליעץ לתלמיד. ואת כל אילו המחשב, האינטרנט וכל האמצעים המשוכללים ביותר אינם נותנים. אפשר לראות במכשירים הללו דברים רבים, ובכמויות אדירות, אבל הם אינם מעניקים חום ואהבה, והם גם לא נותנים יחס אישי. הם לא מגיעים לנפש, לרבדים הפנימיים של התלמידים.
אני חרד מהיום בו המכשירים הללו ואולי אף טובים ומשוכללים מאילו הקיימים היום ישתלטו על הכיתה, עם זאת שיש בהם אוצר אדיר של ידע ויכולת גבוהה מאד להשיג ידע. בעיני זה יהיה ממש רע לתלמידים אם המורה רק יעמוד מהצד ותפקידו יהיה רק לכוון את התנועה. המכשירים הללו הם צינור, הם אמצעים, אמצעים טובים מאד אפילו, אבל הם אמצעים. הם לא הדבר עצמו. כל מורה, גם מורה מקצועי הוא מחנך, הוא אדם שמעביר מסרים דרך תחום הדעת שלו, והוא אדם שצריך להיות קשוב ורגיש לתלמידיו, לדעת היכן הם נמצאים, ומשם להתקדם איתם.
צריך לאזן את הרצון להשיג הישגים טובים יותר בתחום הדעת ופיתוח החשיבה, עם הצורך להמשיך בחינוך המסורתי בו יש יחס אישי ואנושי של מורים ותלמידים. לא להתבלבל בין האמצעי לבין המטרה. המטרה היא בראש ובראשונה חינוך, כשהידע הוא ממעצביו, והאמצעים להשיגם, יהיו המשוכללים והטובים ביותר, הם ככלות הכל רק אמצעים ולא יותר.
פורסם ע"י יהודה זולדן
