"במושב שעסק בתחום החינוך בכנס הרצליה 2010, עלתה לדיון השאלה אם מערכת החינוך הישראלית מבינה בכלל מהן המיומניות הדרושות לחיים במאה ה-21 כך שתוכל להכשיר את התלמידים לחיים בעידן המידע ולהצלחה בכלכלה הגלובלית. הטענה היא שקיים פער עצום בין האופן שבו התלמידים של היום משתמשים בטכנולוגיות הדיגיטליות בכל היבטי החיים ובין האופן שבו הם לומדים בבית הספר. התלמידים חיים בעולם רווי טכנולוגיה ומשתמשים בו לצרכים רבים שאינם לימודיים.  הם מתקשרים עם אחרים, פעילים ברשתות חברתיות, צורכים ויוצרים מדיה ברשת (סרטוני וידיאו, מוסיקה ותמונות), אך השימוש בטכנולוגיות לצרכים לימודיים מוגבל בעיקר לפעולות חיפוש מידע וכתיבת עבודות".                                       ( http://it.themarker.com/tmit/article/12757)

בהיות האדם חיה חברתית הוא פיתח את התקשורת האנושית. חמשת אלפים שנה עברו עד להמצאת הדפוס, ואילו במשך חמישים השנים האחרונות חלה התפתחות טכנולוגית תקשורתית עצומת מימדים, שעיקרה חל בעשרים השנים האחרונות, והעניקה לתקשורת הממוחשבת מקום מרכזי בחברה. עם כניסת האינטרנט חלה מהפכה משמעותית נוספת בחיי האנושות.  אולם כפי שכותב גיא גרימלנד בכתבתו, הילדים מגיעים לבית הספר עם אייפון ואייפד - ומוצאים לוח עם גירים". מערכת החינוך אינה יכולה להמשיך לקפוא על השמרים ולשמר את המבנה שנוצר בעקבות המהפכה התעשייתית. עליה להתאים עצמה למאפייניה של החברה הפוסט-מודרנית שבתוכה היא מתפקדת.

התנסות פעילה ועשייה, כאשר הן משולבות עם חשיבה, הופכות את הלמידה לרלוונטית יותר עבור הלומד ומסייעות להבטחת התהליך של הבניית הידע של התלמיד עבור עצמו בשונה מתהליכי למידה מסורתיים, שבהם המורה "המעבירן" מעביר לתלמידיו את הידע שברשותו. כמו-כן, המפגש הבלתי אמצעי עם המערכת הסימבולית המאפיינת את הטכנולוגיה, חשובה לצורך היותו של הלומד חלק בלתי נפרד מן התרבות שבה הוא חי, תוך שימוש במערכת הסמלים הנהוגה בה.

דניאלה פרידמן